(א) מוללין מלילות – פי׳ שבידו ימלול החטים כשהם רכים דהוה דש כלאחר יד ומפרכין קטניות היינו השרביטין ומוציא הזרע ובשבת צריך שינוי במלילה כמ״ש סי׳ שי״ט בי״ט לא גזרו. אבל לא בטבל׳ דמיחזי כמאן דעביד לצורך מחר שאין דרך לעשות בכלים הללו אלא הרבה.

(ב) בד״א כשהאוכל מרובה כו׳ – אז בורר כדרכו לזרוק הפסולת אבל אם היה הפסולת מרובה כו׳ בטור כתוב בזה דאסור אפי׳ לטלטלו שהאוכל בטל ברוב הפסולת כדפרכי׳ בגמ׳ אוכל מרובה מי איכא מאן דשרי פי׳ אפי׳ לטלטל ע״כ צריך שיהיה עכ״פ אוכל מרוב׳ ואז בטורח תליא מלתא דאם יש טורח בברירת הפסולת יותר מן ברירת האוכל דהיינו שהפסולת הוא דק אז לא יברור הפסולת אלא האוכל אבל כאן הוא ל׳ הרמב״ם דאף ברוב פסולת שרי לברור האוכל ובשני פעמים מצינו בורר אוכל א׳ אם אוכל מועט והשני אפי׳ באוכל מרובה כגון שהפוסלת דק וטירחתו מרוב׳ ולד״ה אם האוכל והפסולת שוין בכמותן ובטירחתן בורר כדרכו דהיינו זורק הפסולת אלא דנראה דהרשות לברור איזה שרוצה אבל אם כמות הפסולת והאוכל שוין והאוכל הוא דק אז אסור לברור האוכל כמו שיש איסור לברור הפסולת אם הוא דק ובכ״מ מיישב הגמ׳ אליבא דהרמב״ם במה דפרכי׳ פסולת מרובה מי איכא מאן דשרי ה״ק פשיטא דצריך לברור האוכל.

(ג) לא מקרי פסולת כיון דאורחייהו כו׳ – הג״ה זו שלא בדקדוק דאע״ג דבאשר״י כתוב ג״כ כל׳ זה מ״מ אין פי׳ דלא יהיו פסולת כלל דודאי קרוים הקליפות פסולת אלא דהטור כ׳ לפי שטתו דבפסולת מרובה אסור לטלטל משום דהאוכל בטל ברוב והוה ככולו פסולת ע״ז כ׳ דבלוזים ובטנים מותר עכ״פ בטלטול ולא בטיל האוכל וצריך לברור האוכל דוקא כ״כ הטו׳ בהדיא כאן ובסי׳ שי״ט דלא מקרי פסולת מרובה אבל עכ״פ פסולת מקרי. וכאן בש״ע שפסק כדברי הרמב״ם דגם בשאר פסולת לא בטיל אוכל ברוב הפסולת אין חילוק בין לוזים ובטנים לשאר פסולת כלל ואגב ריהט׳ לא דק רמ״א בזה. שוב ראיתי דגם רש״ל הלך אחר ל׳ הרא״ש וכ׳ דאין עליו שם פסולת לגמרי ונתן לו מעלה אפי׳ טפי מאוכל מתוך אוכל ובאיזה ענין שרוצה לתקנו מות׳ ואין לזה שום סבר׳ דכיון דבטירחא תליא מילתא ודאי צריך שיברור מה שיש טירחא מועטת. כתב ה׳ המגיד פ״ג שהרשב״א כתב כל שבשבת חייב חטאת אסור בי״ט ולמדו מדאסרו בנפה וכברה ומזה יצא לו שאסור לברור בי״ט כ״א לאכול מיד ולא להניח לבו ביום כמו בשבת סימן שי״ט וכן בשני מיני אוכלין וכבודו במקומו מונח שהרי ברירת פסולת מאוכל אפי׳ ביד חייב חטאת ובי״ט מותר ולא אסרו נפה וכברה אלא דמחזי כבורר לימים רבים וכן פרש״י וזהו שלא הזכירו בי״ט כלל שיהא בורר לאלתר אלא דינו כאופה ומבשל דמותר לבו ביום ע״כ. וק״ל דשאני מבשל שא״א מעי״ט דמפיג טעמו משא״כ בבורר שאפשר מעי״ט ואע״פ שבאוכל נפש עצמו מותר אפי׳ ביכול לעשות בעי״ט היינו מן התורה אבל מדרבנן אסור כמ״ש הר״ן מביאו ב״י סי׳ תק״ו אההיא דאין שונין קמח פרש״י דאפשר מאתמול וכ׳ הר״ן פי׳ לפי׳ ומתס׳ מדרבנן דאלו מדאוריית׳ לא מפלגי׳ באוכל נפש עצמו בין אפשר ללא אפשר וגם תמוה לי מ״ש ה״ה מדלא זכרו בי״ט שלא יברור רק לאכול לאלתר ועוד מדהתירו לברור בי״ט פסולת מתוך אוכל מה שאסור בשבת בחדא מלתא נדחו הני תרי הוכחות דהיינו שהפוסקים לא כתבו דין איסור הברירה ביו״ט שסמכו על מה שהוזכרו בשבת מסתמא כן הוא בי״ט כל שהיה אפשר מעי״ט וא״כ כשהתירו כאן ליקח הפסולת מאוכל היינו לאכול לאלתר כדינו בשבת ובזה חילקו בין פסולת מרובה או איפכא וכ״מ מההיא דבסמוך אין מסננין החרדל במסננת ופרש״י דמיחזי כבורר שמשליך הסובין שלו וראייה עוד מדברי מהרי״ל שזכרתי רסי׳ תצ״ה דבורר אסור בי״ט. ורש״ל כ׳ פ״ק דביצה סי׳ מ״ב על דברי מהרי״ל. ולא אאמין שיצאו דברים אלו מפיו הלא ב״ה מתירין ברירה בי״ט אלא שיש ליזהר לכתחלה למעט בטירח׳ וא״כ טוב ליקח הפירורין הגדולים של מצה שממעט בטירח׳ עכ״ל ונעלם ממנו דעת הרשב״א שכ׳ בהדיא דבורר אסור בי״ט אלא שה׳ המגיד חולק עליו. וע״כ נלע״ד דברי רשב״א עיקר ומ״מ הקושיא שהקשתי בסי׳ תק״ו על דברי הכל בו בפי׳ דברי הראב״ד מכח דברי ה׳ המגיד דכאן היא ק׳ אפי׳ לרשב״א דכאן דהא התם קאי אנפל צרור היום וא״כ הוה א״א מעי״ט ולמה נאסר שם שונין הקמח כיון שא״א בע״א ודאי מותר כמו מבשל ע״ש.

(ד) אין מסננין – כתבתי לפני זה טעמו.

(ה) בגחלת של עץ – בגמ׳ פרכינן מ״ש מבישר׳ אגומרי דשרי ומשנינן הא איכא כיבוי הא ליכא כיבוי פי׳ משום כיבוי הגחלת אבל בשל מתכת לא שייך כיבוי דלא נעשה פחם. והקשה בעל המאור ע״ז דהא כל כבוי שהוא לצורך אוכל נפש מות׳ דמה לי הבערה ומה לי כבוי אלא גרסי׳ הא דאפשר הא דלא אפש׳ פי׳ דחרדל אינו אלא למפונקים ואינו שוה לכל אדם ודחה הרמב״ן דבריו דודאי צריך ושוה הוא לכל אדם וקושייתו של בעל המאור תי׳ הוא דמיתוק החרדל תיקון הוא ואינו בכלל אפייה ובישול אלא כטחינת החטים וכענין שאמרו באבות הכל צריכין תיקון חרדל צריך למתוק חטים צריך לטחון אפי׳ אדם צריך תיקון ומפני כך אסרוהו ע״כ ולא ירדתי לסוף דעתו דאם תדמה אותו לטחינת חטין גם האפייה הוא תיקון ואפי׳ טפי מטחינת חטים וא״כ מ״ש מיתוק החרדל ובאמת טחינת החטים אין האיסור משום תיקון אלא כמ״ש רסי׳ תצ״ה וקושי׳ בעל המאו׳ נ״ל דהאמת היא כגירסתו הא דאפש׳ אלא דהפי׳ הוא בדרך זה דהיינו שהמיתוק החרדל היה לעשותו מעי״ט משא״כ בישרא אגומרי דהוי מפיג טעם וכן מבואר בב״י סי׳ תקי״א.

(ו) אין עושין גבינה – מפ׳ בגמ׳ דגבינה מעלי טפי יבשה מלחה וא״כ ה״ל לגבן קודם י״ט.

(ז) דאין עושין חמאה מן החלב – הטעם בריב״ש משום בורר וכת׳ שראוי לאסור אפי׳ ע״י עכו״ם דאמירה לעכו״ם שבות ואפי׳ בדבר שאין בו אלא איסורא דרבנן עכ״ל ולפי מה דקי״ל בסי׳ שמ״ב דב״ה לא גזרו עליו משום שבות כיון שאין איסורו אלא מדרבנן והוא שיש בו קצת מצוה ה״נ היה להתיר אם צריך לכך משום שמחת י״ט והיה להתיר ע״י עכו״ם.

(ח) אין גוזזין הירק – פי׳ התלוש שיש בו ראשי עלין נרקבין אין גוזזים בתספורת שלהם דמאן דחזי סבר שליקטן היום.

(ט) קונדס ועכביות – הן מיני ירקות שיש טורח בתיקונן.

(י) ויש מחמירין – נראה טעמם דאע״ג דא״א מעי״ט מ״מ כיון שאפשר למלוח כל חתיכה בפ״ע יעשה כן ובמהרי״ל כתוב אם מלח כל חתיכה בפ״ע מותר להשהות׳ במלח ואח״כ יאכל כ״ה בא״ז אבל הוא נהג שלא לשהות במלח בי״ט ולא בשבת אך מטבל ואוכל מיד.